этот расказ написал мой рав (духовный наставник) - Эрэз Газит. вешаю с его одобрения - своего Журнала у него , к сожалению, пока что нет.

בס"ד
בארץ רק פעם אחת היתה ילדה אחת קטנה ומוזרה שקראו לה... ,בעצם בהתחלה לא קראו לה כי בארץ רק פעם אחת הכל קרה רק פעם אחת ולכן לא חשוב איך קראו לה זו הפעם היחידה שקראו לה כך.
בבוקר היתה מתעוררת לכרית ושמיכה אחרים כמעט לגמרי מאלו שנרדמה עמם,ההורים שאמרו לה בוקר טוב היו שונים ממי שהרדים אותה ואלו שקבלו אותה אחרי הצהרים היו אחרים משני אלו גם יחד.המראה לא הראתה אותם פנים הברזים הוחלפו ,מברשת השינים, השטיח ,הנוף הניבט מן החלון הכל פשוט היה אחר .
בכל מה שנוגע לבית הספר לא היה אכפת לה כלל שהמורה שהתחילה את השיעור לא היתה אותה אחת שסימה אותו וכי המחברות לא חדלו להשתנות והמילים בהן היו כתובות רק פעם אחת.פשוט קל יותר לכתוב כך וגם לשיעורי בית אין משמעות כי בעוד רגע קט יהיו אחרים.חברות לא היו לה יותר מרגע אחד ומשחקים לא נמשכו יותר מפעם אחת.הבובות שהתחדשו ללא הרף דווקא שימחו אותה כמו גם המשחקים בגן השעשועים.
לאט לאט הבחינה כי הפעם האחת מתחילה כשהיא מביטה בתשומת לב ומסתימת כשתשומת הלב נעלמת.כמו כל הילדים בעולם תשומת הלב שלה מיהרה להשתנות ועמה כל מה שהיא מכירה.היא חשבה לעצמה כי אצל הגדולים שמבטיהם נמשכים ונמשכים הכל קורה בהילוך איטי אולי אפילו איטי מאד ככל שהם מזדקנים עד שתשומת הלב נעלמת לגמרי ואז קורה שגם להם נגמרת הפעם האחת.
כך או כך בדרכה לבית הספר ובחזרה נהנתה ממשחק שהמציאה לעצמה בו היתה מתרכזת לרגע בעץ או פרח או בסתם ילדה אחרת שעברה שם ואז לרגע קטנטן מזיזה מבטה ומהר מהר מחזירה אותו כדי לגלות כמובן שהכל השתנה.העץ לא היה אותו עץ והילדה אף היא אחרת היתה.הילדה ניסתה בכל כוחה לתפוס את הרגע בו מתחלף הדבר ,לראות את התמורה מתחוללת כמו שלפעמים מציצים בשעון בדיוק כשעוברת שנייה. אבל היא מעולם לא הצליחה.
הילדה לא אהבה ולא התגעגעה ולא ידעה מחסור בשום צורה ,כי כל הצורות השתנו והיו רק פעם אחת .מרוב שהתרגלה כבר לא שמה לב כל כך עד שפעם אחת...
פעם אחת אחר הצהרים, כשהשמש שהייתה בפעם הזו דווקא כחלחלה ובמקום לשקוע זרחה ,ראתה הילדה בשדה הפרחים דבר פלא שמעולם לא היה .ממש מולה בים של פרחים יחידים ומיוחדים ,שכמובן היה רק אחד מכל אחד, קרה משהו נורא שבכלל לא יכול לקרות ...עמדו להם שני פרחים בצבעי סגול לבן וטורקיז שהיו, או כך נדמה שהיו, אותו דבר.כאילו ,קצת קשה להסביר ,אבל באמת היו שם זוג פרחים שנראו זהים .הילדה לא ידעה מה לעשות מרוב התפעלות והתרגשות .היא עומדת שם לבדה ורואה במו עיניה משהו שלא יכול להיות ולא יכול לקרות.
התדהמה הפכה אט אט למפחידה כשהבינה שאם ,חס וחלילה, רק אם תפנה מבטה או תשומת ליבה ולו לשניונת קטנטנה לא יהיו שם הפרחים יותר לעולם .אז היא עצרה מלכת מיקדה מבטה והתיישבה בעדינות בלי לגרוע מבט.היופי בזוג הפרחים ריתק את ליבה ומחשבות ואף רגשות מילאו את ליבה.היא נרדמה וכשהתעוררה ...אכן כבר לא היו שם .
בפעם הראשונה היא חשה מים זולגים זורמים מעיניה וגעגוע שוטף את ליבה ובשטף הדמעות ובקצף הרגשות הלכה ומילאה את עיניה דמות זקנה עד מאד שקצת הזכירה לה את עצמה ולחשה לה.
אם בליבך אהבתך לנצח לא תעזבך ,הביטי פנימה ומצאי אותה המציאות כולה ועמה הבורא איתך ואצלך .
אחר כך קראו לה לב תמיד
.