סיפור קצרצר מאת לייב טולסטוי

יום אחד  חוואי אחד  קבל הצעה נדיבה.

 תמורת אלף רובל הוא יוכל לקנות את כל שטח האדמה

שהוא יחצה ברגל במשך יום אחד שלם.
היה תנאי אחד לעסקה:

הוא חייב לחזור לנקודת ההתחלה בסוף היום,

עם רדת החמה.
מוקדם בבקר המחרת, עם הנץ החמה,

הוא החל לצעוד בקצב מהיר.

בצהרי היום הוא כבר היה עייף מאד,

אך הוא המשיך לצעוד,

מקיף יותר ויותר שטח. 

מאוחר אחר הצהריים הוא הבין

שחמדנותו לקחה אותו רחוק מידי מקו ההתחלה.

הוא החיש את הקצב וכשהשמש החלה לשקוע,

הוא החל לרוץ,

מבין שהוא לא יצליח לשוב עד השקיעה

וכי ההזדמנות להיות בעל קרקעות רבות, תאבד.
כשהשמש החלה לשקוע מעבר לקו האופק,

הוא הגיע כמטווחי ראייה מקו הסיום.

בלב פועם בחוזקה,

ריאותיו מחפשות אויר בקדחתנות,

הוא גייס את כוחותיו האחרונים

ודידה מעבר לקו הסיום בדיוק לפני שהשמש נעלמה.

או אז הוא התמוטט,

זרזיף דם דק ניגר מזוויות פיו

ותוך דקות הוא נפח את נשמתו.

משרתו הנאמן חפר אז את קברו.

הקבר לא היה הרבה מעבר למטר ושמונים

- אורכו, ותשעים סנטימטר - רוחבו.
הכותרת שבחר לב טולסטוי לסיפורו הייתה:

"לכמה שטח אדמה אדם זקוק?"


כשאתה הולך לעולמך, כל חייך המתוארים על המצבה מסתכמים ב- מקף הקטן שבין השנים.(2004-1920)

בסוף, אלה חייך - המקף.

אז תחיו את החיים עכשיו ותיהנו מכל רגע שיש לכם לחיות